Happiness Of An Abstract

זוהר חלק ג דף ח

פתח רבי יהודה ואמר (תהלים ק ב) עבדו את יהו"ה בשמחה וגו', עבדו את יהו"ה בשמחה, הכי אוליפנא, דכל פולחנא דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא, בעי בחדוותא ברעותא דלבא, בגין דישתכח פולחניה בשלימו. ואי תימא פולחנא דקרבנא הכי הוא, לא אפשר, דהא ההוא בר נש דעבר על פקודא דמאריה, על פקודא דאורייתא, ותב לקמי דמאריה, במאן אנפין יקום קמיה, הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב, אן הוא שמחה אן הוא רננה. אלא תמן תנינן, ההוא בר נש דחטי קמי מאריה, ועבר על פקודוי, ואתי לקרבא קרבנא ולתקנא גרמיה, ברוח תבירא ברוח עציבא בעי לאשתכחא, ואי בכי, שפיר מכלא, הא שמחה הא רננה לא אשתכח. אלא במאי אתתקן, בהנהו כהני וליואי, דהא אינון אשלימו שמחה ורננה בגיניה. שמחה בכהנא אתקיים, בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר, וכהנא בעי לאשתכחא תדיר באנפין נהירין, חדאן יתיר מכל עמא, דהא כתרא דיליה גרים. רננה בליואי, והכי הוא, דהא ליואי משתכחי על שיר לעלמין, כמה דאוקמוה. ואלין קיימין עליה, וביה אשתלים פולחנא לקודשא בריך הוא, כהנא קאים עליה, וכוון מילין בחדוותא ברעותא, ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, וליואי בשיר, כדין כתיב, דעו כי יהו"ה הוא אלהי"ם, דא הוא קרבן, לקרבא רחמי בדינא ומתבסם כלא. השתא דלא אשתכח קרבנא, מאן דחטי קמי מאריה, ותב לגביה, ודאי במרירו דנפשא בעציבו בבכיה ברוח תבירא, היאך אוקים שמחה ורננה, הא לא אשתכחו גביה. אלא הכי אוקמוה, דתושבחן דמאריה, וחדוותא דאורייתא, ורננה דאורייתא, דא הוא שמחה ורננה. והא תנינן, ולא מתוך עצבות וכו', דלא יקום בר נש קמי מאריה בעציבו....

לענ"ד -- Q: How can one find a connection to happiness within the confines of an actual life so marred and broken (or simply in layman's terms "screwed up")? 

A: In the recognition in reality's abstract potential for perfection (חדוותא ורננה דאורייתא). In the abstract truth and eternalism of a mathematical formula; in a world that theoretically could work right; in the existence of a commandment (מתוך שמחה של מצוה) so perfectly fitting within the proper context (צדקו יחדיו) even if oddly peculiar within our own. One has to "pick oneself up" from his personal actual life of innefficiency (עומדין להתפלל) and hone in on the happiness, perfection, and beauty that he knows is embedded within reality's potential to offer, even if only someday in the future. The future is bright...

"I see babies cry... I watch them grow... they'll learn much more... then I'll ever know... and I think to myself... what a wonderful world..."

That's why I'd suggest Chazal were so ridiculously verbose here- אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך צחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים --(i.e. even though these things are the modi operendi in the kind of  world we currently physically live in),  but rather 'pick yourself up" from all that and focus on the happiness within Life's abstract potential for perfection (מתוך שמחה של מצוה); soon to be expressed one day we pray.

It's a somewhat muddled thought.... needs fine tuning... but needed to write it down for my notes in the meantime...